תקשורת

13 באוקטובר 2026

4 דקות קריאה

דסק ניתוח

סכין בגב בוונציה: 25 דקות מחיאות כפיים על חשבון חיילי צה"ל

יובל אברהם ורייצ'ל שור הלכו לפסטיבל אירופי עם 24 עדים אנונימיים וחזרו עם פרס. את המחיר ישלמו החיילים והמדינה

שתפו את המאמר

Xטלגרםווטסאפ
צילום מטקס הסיום של פסטיבל ונציה 83: יובל אברהם ורייצ'ל שור על הבמה מקבלים את פרס חבר השופטים המיוחד על NAZA

Wikimedia Commons, Ondine Goat, CC BY-SA 4.0

עשרים וחמש דקות עמדו באולם בוונציה ומחאו כפיים. על מה? על סרט ישראלי שמאשים את חיילי צה"ל בהריגה מודעת של אזרחים. לא יריב זר, לא ארגון טרור. ישראלים, שצילמו על גגות תל אביב בחסות עיתון בריטי, ולקחו את המדינה שלהם לדוכן הנאשמים מול העולם כולו. בתורנו אין טעם לרכך: זו בגידה. בגידה בלוחמים ששולחים לשם, בעם שנלחם על חייו, ובאמון שיש בין ישראלים.

## מה הם עשו

NAZA הוא ראשי התיבות העברי של "נזק אגבי". הסרט, באורך של כ-80 דקות, מבוסס על עדויות של 24 חיילים ואנשי מודיעין אנונימיים, שלפי יוצריו מתארים פקודות ומנגנוני אישור שמאחורי ההפצצות בעזה. המסקנה שהוא מגיש לעולם: צה"ל הרג אזרחים בידיעה מראש. זו האשמה שמוכרת לנו היטב מהמקומות שהשנאה לישראל היא עיסוקם, והפעם היא מגיעה עם דרכון ישראלי ופרס על הדש.

את הסרט עשו יובל אברהם ורייצ'ל שור, שניים מהבמאים של "אין ארץ אחרת". הפיק אותו ה-Guardian, יחד עם ג'יימס וילסון, ובתפקיד מפיק בפועל ג'ונתן גלייזר. זו לא יוזמה של שני צעירים עם מצלמה. זו מכונה בינלאומית מלוטשת, והיעד שלה ברור: פסטיבלים, פרסים, כותרות ואחריהם לחץ דיפלומטי על ישראל.

זה לא ויכוח על קולנוע. אלה אנשים שבחרו, עם הכישרון והקשרים והמימון שלהם, להפוך את לוחמי המדינה שלהם לנאשמים. ועם כל הכבוד לאמנות, יש גבול למה שמותר לעשות בשמה של "האמת" כשאף אחד לא יכול לבדוק אותה.

## 24 עדים שאין להם שם

הכלל הראשון בעיתונות הוא שמי שמאשים מחויב להוכיח. אברהם טוען ש-The Guardian אימת את זהות העדים ואת המקרים. כלומר המפיק מעיד על עצמו. את הבדיקה לא ראינו, ואיש מבחוץ לא ביקר אותה. רביב דרוקר מערוץ 13, שאיש לא יחשוד בו בימניות, אמר שאין ראיה פומבית שתומכת בטענות. כשמי שבא מהמחנה שלהם אומר את זה, מי שמחא כפיים בוונציה כנראה לא בדק כלום.

פרס חבר השופטים בפסטיבל הוא לא פסק דין. ועדת שופטים שופטת עריכה, צילום ועוצמה רגשית, ולא אם חייל כלשהו קיבל פקודה כלשהי. ובכל זאת, בעולם כבר מדברים על "הסרט שחשף", כאילו מישהו חקר ומצא.

## הסטנדרט הכפול

שימו לב לכלל המשחק. כשהמטרה היא צה"ל, עד אנונימי הופך לגיבור, וחוסר היכולת לבדוק אותו נחשב לראיה שיש מה להסתיר. נסו לדמיין סרט מקביל, על 24 עדים אנונימיים שמאשימים את מערכת המשפט או את התקשורת בשחיתות. איזה פסטיבל היה נותן לו פרס? איזה עיתון עולמי היה מממן אותו? ברור שאף אחד. אבל כאן כולם מוכנים לוותר על הבדיקה, כי הממצא נוח להם.

## מי משלם את המחיר

לא הבמאים. הם יקבלו עוד הזמנות לפסטיבלים. את המחיר ישלמו חיילי צה"ל, שיעמדו מול כתב אישום שאין להם דרך להפריך, ומדינה שנלחמת על חייה, ושהסרט הזה מוסר לאויביה חומר מוכן לשימוש בבתי משפט, באו"ם ובכיכרות. משרד החוץ כבר שלח לדיפלומטים הנחיות שמגדירות את הסרט "תעמולת חמאס בהסוואה". צה"ל דוחה "מכול וכול" את הטענות, מפקפק במהימנות המקורות ומדגיש שהחלטות מטרה מתקבלות "על ידי כוח אדם בלבד".

ויש שאלה חמורה אחת נוספת. הרמטכ"ל איל זמיר הורה לפרקליט הצבאי הראשי לבחון אם הסרט נשען על חומר מסווג שדלף. אם חיילים או אנשי מודיעין העבירו מסמכים סודיים לעיתון זר, זה כבר לא חופש ביטוי. זה מעשה שפוגע בביטחון המדינה, ומי שעשה אותו צריך לשלם על כך.

## והאליטה התרבותית?

התגובה לא איחרה לבוא: מעל 1,600 אנשי קולנוע ישראלים חתמו על עצומה נגד "קמפיין הסתה חסר תקדים". אף לא אחד מהם שאל איפה הראיות. כשמדובר בצה"ל, הם לא צריכים ראיות, הם צריכים רק צד. שר התרבות מיקי זוהר ביקש לבדוק שלילת אזרחות ואם יש כאן בגידה, וראש הממשלה קרא לסרט "מזעזע". ההחלטה אם זו בגידה במובן המשפטי שייכת לרשויות ולבתי המשפט. ההכרעה המוסרית שייכת לנו, והיא כבר ברורה.

## ההחלטה לעשות את זה עכשיו

אין כאן אי-הבנה ואין כאן תמימות. מי שמשחרר סרט כזה לפסטיבלים באירופה, בזמן שישראל נמצאת תחת מתקפה דיפלומטית ומשפטית חסרת תקדים, יודע מה יעשו איתו. הוא יודע שהכותרות ייכתבו לפני שמישהו יבדוק, שהציטוטים יצאו מהקשרם, ושמי שפועל נגד ישראל בזירה הבינלאומית יאמץ אותו בשמחה. הוא יודע, וזו הבחירה שלו.

למי שסבור שיש בעיה בפעילות הצבא יש דרכים: הפרקליטות הצבאית, ועדת החוץ והביטחון, מבקר המדינה, בית המשפט. שם אפשר להגיש חומר, שם בודקים אותו, ושם מישהו נושא באחריות. אנחנו לא יודעים אם היוצרים או העדים פנו לשם. מה שאנחנו כן יודעים הוא שהם בחרו להגיע עם הסרט לאולם בוונציה. ומי שבוחר בדרך הזו, קשה להאמין שהוא מחפש תיקון. הוא מחפש במה.

## מה דורשים

- **פרסום מלא של שיטת האימות.** מי בדק את העדים, איך ולפי אילו קריטריונים. - **הפרדה בין עדות למסקנה.** "קיבלתי פקודה" זה עדות. "הפקודה נועדה להרוג אזרחים" זה הפרשנות של הבמאי. - **ביקורת חיצונית ובלתי תלויה** של המקרים המרכזיים מול נתוני המבצעים. - **בירור מלא ומהיר של שאלת החומר המסווג.** - **שקיפות על המימון.** כמה כסף ציבורי ישראלי, אם בכלל, הגיע לסרט שמאשים את צה"ל ברצח.

מיליוני אנשים בעולם יראו את הסרט, והם לא ידעו שום דבר מכל זה. הם ידעו שחיילים ישראלים אמרו משהו ושהאולם מחא כפיים. ההבדל בין סרט תיעודי לבין כתב אישום עם מוזיקה הוא היכולת לבדוק אותו. כל עוד אי אפשר, הכותרת ההוגנת היא לא "הסרט חשף" אלא "הסרט טוען". והשאלה שנשארת פתוחה היא איך ישראלים מסוגלים לעמוד על במה באירופה ולהגיש לעולם את צה"ל על מגש, בלי להגיש לו שום הוכחה.

הצטרפו לניוזלטר של תורנו

פעם בשבוע. טקסט חד, ניתוח ברור, וקול שמחזיר משקל לשיח.

בהרשמה אתם מסכימים למדיניות הפרטיות

פוסטים קשורים

הודעת SMS בערבית על מסך טלפון ובצדה מסמך עתירה לוועדת הבחירות המרכזית
תקשורת

15 באוקטובר 2026

3 דקות קריאה

דסק ניתוח

סקר אנונימי בחברה הערבית, עתירה לוועדת הבחירות וכותרת על ערוץ 14: מה הוכח ומה רק רמוז

ארגון פייק ריפורטר עתר ליו"ר ועדת הבחירות נגד סקר שהופץ ב-SMS בערבית ועסק ברע"ם. הקשר של Next Data לבעלי ערוץ 14 מתועד, אבל זהות המזמין והמממן של הסקר לא ידועה, והעתירה אינה מייחסת לערוץ אחריות להפצתו.

כותרות עיתונים על ריאיון נתניהו וראש המודיעין המצרי, איור עריכתי
תקשורת

14 באוקטובר 2026

3 דקות קריאה

דסק ניתוח

מכחיש פגישה, מקבל כותרת הודאה: איך הארץ הפך את הכחשת נתניהו להודאה

בריאיון לערוץ 14 אישר נתניהו שראש המודיעין המצרי נחת בישראל, והכחיש שנפגש עמו. הארץ הפך את זה ל"נתניהו הודה", וידיעות אחרונות לשאלה על פגישות שהוסתרו. בלי עובדה חדשה, רק מסגור.

במה של כנס תקשורת ובה פאנל משפטי, לפני הבחירות
תקשורת

13 באוקטובר 2026

2 דקות קריאה

דסק ניתוח

מלצר בכנס ynet: "לא מצטער" על פסק ה-0 נגד 11 — ואיש מהימין לא עלה לבמה

המשנה בדימוס לנשיאת העליון חנן מלצר אמר בוועידת ynet ו"ידיעות אחרונות" שאינו מצטער על פסק הדין שאיפשר לנתניהו להרכיב ממשלה. המסגור של הדיון נקבע עוד לפני שמישהו דיבר.