המשטרה הפסיקה לאכוף גיוס חרדים במלחמה ולא חידשה: "מסייעים בהתאם לשיקולים"

המשטרה הקפיאה את הפעילות היזומה נגד עריקים חרדים במהלך המלחמה עם איראן ולא חידשה אותה למרות הפסקת האש. בג"ץ כינה את המצב 'חידלון מוחלט' של אכיפה, גורמים בצבא מסרו ש'הסירוב של המשטרה לא מאפשר לאכוף את החוק', והמשטרה מסבירה שהיא 'מסייעת בהתאם לשיקולים הרלוונטיים'.

המילים 'שיקולים רלוונטיים' חושפות את הבעיה המרכזית: המשטרה הפכה לגוף פוליטי שמחליט באילו חוקים לאכוף על בסיס חישובים שאינם משפטיים. זה לא עוד מקרה של בעיות לוגיסטיות או מחסור במשאבים - זו החלטה מדיניותית מודעת שיוצרת מערכת צדק דו-שכבתית.

כשגורמים בצבא מסרים שהם לא יכולים לאכוף את חוק הגיוס בגלל סירוב המשטרה לסייע, זה אומר שהמשטרה הציבה את עצמה מעל לחוק. היא לא רק מבצעת את החוק - היא קובעת איזה חוק ראוי לביצוע ואיזה לא.

התוצאה היא קריסה של עקרון השוויון בפני החוק. אם המשטרה יכולה להחליט שחוק הגיוס לא יאוכף נגד קבוצה מסוימת 'בהתאם לשיקולים', מה מונע ממנה להחליט שחוקי מס לא יאוכפו נגד קבוצה אחרת, או שחוקי תנועה לא יחולו על שכונה מסוימת?

זה בדיוק המנגנון שבו מוסדות המדינה הופכים ממבצעי חוק לשחקנים פוליטיים. במקום לאכוף את החוק באופן אחיד, הם מפתחים 'שיקולים רלוונטיים' שמשקפים אג'נדות פוליטיות ולחצים חברתיים. התוצאה היא ממשל שאינו דמוקרטי - לא כי הוא דיקטטורי, אלא כי הוא סלקטיבי.

המקרה הזה מדגים למה הביקורת על מערכת האכיפה והמשפט בישראל היא לגיטימית ונחוצה. כשמוסדות אכיפה מפסיקים לפעול לפי החוק ומתחילים לפעול לפי 'שיקולים', הם פוגעים בלגיטימיות הדמוקרטית שלהם ובאמון הציבור בהם.