אבל מה האסטרטגיה??

הביטוי "אבל מה האסטרטגיה??" נשמע לרגע כמו שאלה רצינית. כאילו מישהו באמת מבקש להבין מה התכלית, מה היעד, מה תוכנית הסיום. אבל בפועל, בשיח התקשורתי הישראלי, יותר מדי פעמים זו לא שאלה אסטרטגית אמיתית. זו שיטת התחמקות.

כי שוב ושוב קורה אותו דבר: מופיע איום. יש מי שמזהיר. יש מי שאומר שהמציאות מסלימה. ואז מגיעים הפרשנים הבטוחים, המרגיעים, המלגלגים, אלה שיודעים להסביר למה "לא צריך להגזים", למה "אין היתכנות", למה "זה לא יעבוד", למה "צריך לחשוב". ואחרי שהמציאות מוכיחה שהם פספסו, במקום לעצור ולומר טעינו, מגיע המשפט המוכר: "אבל מה האסטרטגיה??"

זאת הנקודה. השאלה הזאת מוצגת כמו שיא האחריות, אבל לא פעם היא מגיעה בדיוק ממי שלא זיהה נכון את המציאות מלכתחילה.

ברגע שמישהו שואל "אבל מה האסטרטגיה??" בטון הנכון, הוא מיד מקבל הילה של אדם שקול, עמוק, אחראי, ממלכתי. פתאום מי שפועל נתפס כאימפולסיבי, ומי שדורש תגובה נתפס כמי שלא חשב עד הסוף. זאת בדיוק העוצמה של המסגור הזה.

במקום להתמודד עם השאלה האם שוב זלזלו באיום, האם שוב מכרו לציבור ודאות מזויפת, האם שוב פספסו את כוונות האויב, הדיון זז. לא מדברים על הכישלון שלהם. מדברים על כך שמישהו אחר צריך עכשיו להציג תוכנית מושלמת, מלאה, סטרילית, עם סוף ידוע מראש.

וזה כמובן סטנדרט לא אמיתי. במציאות, מדינות פועלות גם בתנאי אי ודאות. לא כל צעד דורש תסריט סיום ברזולוציה של עשר שנים. לפעמים יש איום שצריך לשבור. לפעמים יש מחיר שצריך לגבות. לפעמים "מה האסטרטגיה" היא שאלה נכונה, אבל לפעמים היא פשוט אליבי של מי שתמיד מאחר להבין באיזו מערכה הוא נמצא.

הפוסט הזה אינו עוסק רק באדם אחד או שניים. הוא עוסק בז'אנר שלם. ז'אנר של פרשנות שבו אותם שמות, אותם אולפנים, אותם טונים, ואותה עליונות מקצועית לכאורה, חוזרים שוב ושוב כדי להסביר לציבור למה מי שמזהיר מגזים, למה מי שתובע הכרעה לא מבין, ולמה המציאות תמיד פחות חמורה ממה שנדמה.

ואז קורה שוב הדבר המוכר: ההסלמה מגיעה. האיום מתברר כעמוק יותר. היריב מתברר כנחוש יותר. התגובה שנחשבה "מיותרת" הופכת לבלתי נמנעת. והפרשנים, במקום לשאת במחיר ציבורי על התחזיות הכושלות, פשוט ממחזרים את מעמדם דרך אותה שאלה עצמה: "אבל מה האסטרטגיה??"

זאת לא חכמה גדולה לשאול על אסטרטגיה רק אחרי שכל מה שבאמת היה צריך זה קודם כל לזהות נכון את המציאות. מי שנכשל שוב ושוב בקריאת המציאות, לא הופך לאסטרטג בגלל שהוא שואל את השאלה במבט רציני.

ברור שצריך אסטרטגיה. ברור שצריך מטרות. ברור שצריך לחשוב גם על היום שאחרי. אבל השאלה מי שואל, באיזה שלב, ואחרי איזה רקורד של טעויות, היא שאלה קריטית לא פחות.

כשאותם קולות עצמם שוב ושוב מפספסים את האיום, מזלזלים ביריב, ואז מתייצבים מול המצלמה כדי לדרוש מאחרים בהירות מושלמת, לא מדובר בדיון אסטרטגי נקי. מדובר במנגנון הגנה. זה לא ניתוח. זאת התחמקות עם טון של סמכות.

הבעיה אף פעם לא הייתה עצם השאלה "מה האסטרטגיה". הבעיה היא הדרך שבה הפכו אותה לכלי קבוע של מי שלא מצליחים לזהות בזמן את המציאות, ואז מבקשים לנהל מחדש את הדיון כאילו הם המבוגר היחיד בחדר.

בפעם הבאה שמישהו יזרוק לאוויר "אבל מה האסטרטגיה??", כדאי לעצור לרגע ולשאול שאלה פשוטה יותר: איפה הייתם חמש דקות לפני שהמציאות שוב הוכיחה שטעיתם?