מי שולט במידע בזמן מלחמה

בזמן מלחמה, אף מדינה לא פועלת בשקיפות מלאה. יש מידע שצריך להישאר חסוי, יש שיקולי ביטחון אמיתיים, ויש גם רגעים שבהם חשיפה מיידית עלולה לסייע לאויב. זו נקודת המוצא. אבל היא איננה סוף הדיון. משום שכאשר הציבור רואה פחות ופחות, ומגלה בדיעבד שהוטלו עוד ועוד מגבלות על מה שמותר לשדר, לצלם או להראות, השאלה כבר איננה רק ביטחונית. היא גם אזרחית, תקשורתית ומשטרית.

הבעיה איננה עצם קיומה של צנזורה. הבעיה מתחילה כשהצנזורה והגבלות הסיקור מתרחבות עד כדי כך שהציבור מתקשה להבין מה באמת קורה סביבו. ברגע שבו האזרח תלוי כמעט לגמרי בגרסה המסוננת של מוסדות המדינה ושל כלי התקשורת שמוכנים לעבוד בתוכה, נוצר פער מסוכן בין המציאות לבין התודעה הציבורית.

לא רק מה מסתירים מהאויב, אלא מה מסתירים מהציבור

התומכים בהחמרת ההגבלות יאמרו שזה הכרחי: אסור לחשוף מיקומי יירוט, אסור להראות פגיעות, אסור לתת לאויב למדוד דיוק, הצלחה או כשל. זו טענה רצינית, ולא צריך לזלזל בה. אבל לצד הטענה הזאת קיימת גם שאלה אחרת: האם בתוך המאמץ למנוע מהאויב מידע, נמנע גם מהציבור להבין את המחיר, את היקף הפגיעות, ואת תמונת המצב האמיתית.

• ככל שהציבור רואה פחות, כך גדל כוחם של הגופים שמתווכים עבורו את המציאות
• ככל שהפיקוח על סיקור מתרחב, כך קשה יותר לבדוק אם מוצגת תמונה מלאה או חלקית
• ככל שהשידור החי מצטמצם, כך גדלה התלות בגרסה הרשמית ובמסגור מערכתי

במילים אחרות: בזמן מלחמה הקרב איננו רק על שמיים, גבולות או מטרות. הוא גם על מידע. ומי שמחזיק במידע, מחזיק לא רק בכוח ביטחוני, אלא גם בכוח תודעתי.

שליטה במידע היא גם שליטה בנרטיב

כאשר הציבור לא רואה בזמן אמת את מה שמתרחש, הוא נאלץ להסתמך כמעט לחלוטין על הפרשנות שניתנת לו. כאן בדיוק נכנסת השאלה התקשורתית: מי מחליט איזה תיעוד משודר, איזה תיעוד נחתך, ואיזה תיעוד בכלל לא מגיע למסך. במצב כזה, גם כלי תקשורת שאינם מזדהים רשמית עם השלטון עלולים להפוך בפועל לחלק ממנגנון תיווך סגור ומבוקר.

הנקודה כאן איננה אנרכיה תקשורתית, וגם לא דרישה לשדר כל דבר מכל מקום. הנקודה היא אחרת: חברה חופשית צריכה לדעת להגן על עצמה בלי לאבד לגמרי את יכולתה לראות את עצמה. אחרת, הגבול בין ביטחון מידע לבין ניהול תודעה מתחיל להיטשטש.

השאלה שצריכה להישאל

לא האם יש שיקולי ביטחון. ברור שיש. אלא מהו הגבול. איפה נגמרת ההגנה הלגיטימית על חיי אדם, ומתחילה מציאות שבה הציבור נדרש להסתפק רק במה שמערכות רשמיות מוכנות להראות לו. במדינה דמוקרטית, גם בזמן מלחמה, זו שאלה שאסור להיעלם ממנה.

כי ברגע שהציבור מפסיק לראות, מישהו אחר כבר מתחיל להחליט בשבילו לא רק מה בטוח לדעת, אלא גם מה נכון לחשוב.