בישראל מותר לנצח בבחירות, אבל אסור למשול

בישראל של השנים האחרונות נוצר עיוות מסוכן, כמעט אבסורדי: מותר למחנה אחד לנצח בבחירות, אבל אסור לו למשול. מותר לו לקבל רוב. מותר לו להרכיב ממשלה. מותר לו לשמוע את נשיא המדינה מטיל עליו את המנדט. אבל ברגע שהוא מבקש לתרגם את הניצחון הזה למדיניות, מתחיל הטקס הקבוע: בלימה, חשדנות, מסגור שלילי, והסבר מלומד למה בעצם רצון הבוחר הוא רק המלצה.

זו אינה ביקורת עניינית רגילה על ממשלה. ביקורת היא חלק בריא מדמוקרטיה. הבעיה מתחילה כאשר עצם הניסיון למשול מוצג כחשוד. כאשר כל מהלך של ממשלה נבחרת זוכה כמעט אוטומטית לתוויות כמו "מסוכן", "קיצוני", "איום על הדמוקרטיה" או "פגיעה בשלטון החוק", כבר לא מדובר בפיקוח. מדובר בשיטה. שיטה שמלמדת את הציבור מסר פשוט: אתם יכולים לבחור במי שאתם רוצים, כל עוד הוא לא באמת משנה משהו.

כך הפכה המילה "משילות" למילה גסה. במקום להבין שמשילות היא תנאי בסיסי לדמוקרטיה מתפקדת, הפכו אותה בישראל לכמעט מילה נרדפת לדורסנות. במקום לראות בממשלה גוף שנבחר כדי להכריע, להוביל, לקבוע סדרי עדיפויות ולבצע, יש מי שמתעקשים לראות בה גוף שמותר לו בעיקר לנהל, להסביר, ולהמתין לאישור ממוקדי כוח שלא עמדו מעולם לבחירת הציבור.

וכאן בדיוק נחשף העיוות. בישראל לא באמת מתנהל ויכוח רק על מדיניות. הוא מתנהל על עצם הזכות למשול. האם ממשלה נבחרת רשאית לקדם את מה שלשמו נבחרה, או שתפקידה הוא להיתקל שוב ושוב בחומות של משפט, פקידות, תקשורת ולחץ ציבורי מאורגן, עד שתפנים את המסר: את הבחירות ניצחתם, אבל המדינה עדיין לא שלכם לנהל.

זו אינה רק שאלה מוסדית. זו שאלה תרבותית. משום שהמסגור קבוע מראש. כשממשלה מהמחנה הלאומי מבקשת כוח ביצועי, מדברים מיד על סכנה. כשמערכות לא נבחרות מפעילות כוח בפועל, מדברים על אחריות. כשפוליטיקאים מבקשים להוביל שינוי, הם מוצגים כמאיימים על הסדר. כששומרי סף, יועצים, פקידים או גופים משפטיים מרחיבים את השפעתם, זה מוצג כאיזון הכרחי. כך נוצרת מציאות שבה רק צד אחד נדרש שוב ושוב להצדיק את עצם הרצון שלו למשול.

התוצאה היא שחיקה כפולה. מצד אחד נשחקת המשילות עצמה: ממשלות נבחרות מתקשות לבצע, לקדם, להכריע. מצד שני נשחק אמון הציבור: אם הבוחר מבין שגם אחרי הכרעה דמוקרטית הכוח האמיתי נשאר במקום אחר, הוא מפנים שהקלפי איננו מספיקה. וכשקלפי מפסיקה להספיק, הדמוקרטיה כולה מתחילה לאבד ממשקלה.

משילות איננה מילה גסה. היא איננה תקלה. היא איננה איום. היא המבחן הבסיסי של כל משטר דמוקרטי מתפקד. בלי היכולת למשול, אין משמעות אמיתית להכרעת הבוחר. בלי היכולת להוציא לפועל מדיניות, הבחירות הופכות לטקס סמלי בלבד. ובלי נכונות להכיר בלגיטימיות של הכרעת הרוב גם כשהיא לא נוחה למוקדי כוח מסוימים, הדמוקרטיה הופכת בהדרגה למערכת שמאפשרת בחירה, אבל פוחדת מהכרעה.

זו בדיוק הנקודה שבה ישראל נמצאת. לא במאבק בין "דמוקרטיה" ל"אנטי-דמוקרטיה", אלא במאבק בין מי שמאמינים שהכרעת הציבור צריכה להתממש בעולם האמיתי, לבין מי שמוכנים לאפשר לה להתקיים רק כל עוד היא נשארת מוגבלת, מרוסנת, ותלויה באישור חיצוני. מי שלא מוכן לראות את זה, בוחר להתעלם לא רק מהמציאות הפוליטית, אלא מהשחיקה המתמשכת בעצם הרעיון של ממשלה נבחרת.

בסופו של דבר, השאלה פשוטה: האם בישראל מותר רק לנצח בבחירות, או שגם מותר למשול. כל עוד השאלה הזו נשארת פתוחה, הבעיה כבר איננה של ממשלה כזו או אחרת. היא בעיה של הסדר הציבורי כולו.